גליצו יודע לקרוא מחשבות ושומע מה רוחש לאנשים בלבבות.

במילים האלה ממש אנחנו מתוודעים לתכונה המיוחדת הזו של גליצו, גיבור המחזה הנפלא של אפרים סידון שמוצג בימים אלה בתיאטרון העירוני הרצליה. גליצו עוזב את הכפר ואת ההורים ויוצא לנדוד בדרכים, בחיפוש אחרי מקום בו יקבלו אותו כפי שהוא באמת ויבינו שאין זה פשע לאמר את האמת.

תקציר ההצגה מכין אותנו לסאטירה חברתית. בחיינו, המבוגרים, הסאטירה היא חלק בלתי נפרד מההתמודדות היומיומית עם המציאות הלא פשוטה, במיוחד בחיים כאן, בישראל. אבל איך מסבירים לילדים מה זו סאטירה חברתית? ואיך מציגים בפניהם את האמת על העולם בו הם חיים? בכלל – להגיד את האמת – זה קשה או קל?

אפרים סידון מנסה להעביר במחזה מסר של חינוך לספקנות ואכן מקיים, השחקנים, עם תלבושות ואיפור מוצלחים מאוד מצליחים לרתק אליהם את הקהל והתפאורה אמנם מינימליסטית אבל מתוחכמת ומהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו באווירת קרקס עם ניחוח קברטי, הקצב מהיר, השירים קליטים וסוחפים, השפה גבוהה, והתוכן מעורר שאלות. ההצגה לא מתנחמדת, ולא מנסה למצוא חן בעיני הקהל וזה חלק בלתי נפרד מהיופי שלה.

בנוף ההצגות העכשווי לילדים, ההצגה הזו שונה בתכלית. במידה מסויימת היא מזכירה לי גרסה בוגרת של "בגדי המלך החדשים" או גרסה מרוככת של חנוך לוין לילדים. כאמא, אני אוהבת מאוד את המסר, ואת החינוך לאינדיבידואליות, הנאמנות של אדם לאמת של עצמו. ההצגה בעיני, לא זאת בלבד שהיא חשובה מעין כמותה, היא גם מוצלחת מאוד, ולא רק לגילאים שאליהם היא מכוונת (6-10) אלא דווקא למבוגרים יותר. לקראת סיום אומר גליצו לקהל – "אל תקבלו דברים כפשוטם, רק משום שכולם אומרים. אמנם נעים וטוב, ללכת עם הרוב – אבל אל נא תסמכו על אחרים. ואל תתלהבו גם ממילים של חנופה, שאוהבים תמיד לאמר לכם, כמו "הכל זה בשבילכם!" ותבדקו אם הנואם, לא מתכוון בעצם בשבילו." גלי ואמה שראו איתי את ההצגה, אף שהתרשמו ממנה ויזואלית ונהנו מהשירים ומהתוכן, יצאו ממנה ברגשות מעורבים ואחרי שיצאנו מהאולם ביקשו לודא איתי שאכן הבינו את העלילה. סאטירה, כך מסתבר, לא קלה לעיכול בשום שלב של החיים, אבל ככזו שמותאמת לילדים, היא בהחלט מומלצת.

תשע דלתות קוראים למשחק הקלפים ששבה אותי ואת אמה (בת רבע לחמש) בסערה.

גילוי נאות, עד שנולדה ביתי הקטנה, היילי, ניהלתי קליניקה לרפואה משלימה וקלפים טיפוליים היו אחד העזרים בהם השתמשתי רבות
בתהליכי העבודה עם מטופלי.
אז לא פלא שהרעיון של המשחק תשע דלתות מצא חן בעיני מהרגע הראשון.
את אמה לעומת זאת משכה האריזה שעליה ציורים של דלתות צבעוניות ומסוגננות.

הרעיון של תשע דלתות מזכיר את המשחק איקס – עיגול, אלא שאת המשבצות הריקות מחליפים תשעה קלפים המונחים על פניהם.
שלוש שורות של שלושה קלפים בכל אחת ולעינינו גלויות רק הדלתות
(שהן כשלעצמן מעוררות שיח וסקרנות בזכות העיצוב היחודי של כל אחת מהן).
לכל אחד מהמתמודדים ארבעה קלפי מפתחות שונים ועליהם להשיג רצף
של מפתחות בצבע אחד על מנת "לנצח" במשחק.

מאחורי כל דלת מסתתרת שאלה או משימה ועל השחקן שפתח את הדלת הזו לענות על השאלה או לבצע את המשימה לשביעות רצונו של השחקן המתחרה. כך, לא זאת בלבד שנפתחות הדלתות אלא נפתח גם הלב, והפה.
יש משהו יפה, מרגש ויוצא דופן בדרך בה נוצרת פתיחות בין ההורה לילד תוך כדי המשחק.

נכון, אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותם, את הילדים שלנו, הכי טוב בעולם, כי אנחנו ההורים שלהם, ואם לא אנחנו אז מי?

ובכל זאת המשחק מוציא מהם דברים אחרים.
אני למשל, התרגשתי לגלות את מידת המסירות של אמה לשמירה על הטבע ולערכים שהיא לומדת בגן בתגובה לסיפור שלי על מקרה אחד בו הייתי אמיצה מול נחש שגיליתי בבית.
כשאמרה לי שהיתה רוצה לבקר בבולגריה כי יש שם גבינה בולגרית צחקתי, וכשסיפרה על דבר שהתגברה עליו והאופן בו עשתה זאת, הופתעתי מהבשלות הרגשית שלה.

בימי החופש הגדול, כאשר הילדים שלנו קופצים מאטרקציה לאטרקציה, משתבללים בעולמם ונבלעים מול מסך המחשב, אני מברכת על קיומו של משחק כמו תשע דלתות.
הוא מאפשר לנו בדרך של הנאה והרבה הומור להכיר את עולמם הפנימי
של הקטנים האלה, שגם ככה גדלים להם מהר מידי.

עם 126 קלפים של דלתות שונות, אחד היתרונות הגדולים של המשחק הזה הוא שאפשר לשחק בו במגוון רחב של וריאציות.
כך הוא יכול להתאים למפגשים חברתיים, ל"קייטנות אמא" שבימים אלה הן רלוונטיות מתמיד, למסיבת פיג'מות.
אפילו לקמפינג בו מתנתקים מכל הסחות הדעת של היום יום ומתרכזים
בזמן איכות עם הילדים שלנו, ובזכות שלנו להכיר יותר טוב את עולמם הפנימי.
אני ממליצה בחום, למעשה אני כבר מזמינה כמה מתנות כאלה לילדים הקרובים במיוחד לליבי.